משרד התחבורה/תביעות ת"א נ' זיידן

החלטה

ביום 22/4/12 זוכה מי שהיה נאשם (להלן: "הנאשם") מביצוע עבירה על-פי סעיף 68(ב) לתקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג-1982.

בעקבות זיכויו הגיש הנאשם בקשה לחיוב המאשימה בהוצאותיו.

המאשימה התנגדה לבקשה בטענה כי כאשר הועמד הנאשם לדין היה יסוד לאשמה, וכי זיכויו של הנאשם הוא זיכוי מחמת הספק.

בנסיבות אלו, לטענתה, הנאשם אינו זכאי לקבל הוצאותיו מאוצר המדינה.

לאחר הגשת הבקשה וקבלת התגובה, הודיעו הצדדים כי אינם חפצים בקיום דיון והם מבקשים כי ההחלטה תינתן בהתאם לחומר הקיים בתיק בית המשפט.

יוער, הנאשם לא היה מיוצג בהליך הנוכחי, ואף לא שהה במעצר. לפיכך בקשתו מתייחסת להוצאות שהוציא עבור זימונם לעדות של חמישה עדי הגנה, בסכום כולל של 920 ₪.

בבקשתו התייחס הנאשם ל"הוצאות" נוספות, מלבד הוצאות העדים, אולם, לא מסר פירוט כלשהו אודות טיב ההוצאות וסכומן.

תשלום הוצאות הגנתו של נאשם מוסדר בהוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע כדלקמן –

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

נפסק בגדרי ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר משפטי -

"עינינו הרואות, כי שתי עילות קבע המחוקק לבחינת זכאותו של נאשם שזוכה בדין לקבלת פיצויים מאוצר המדינה: האחת, אם לא היה יסוד להאשמה, והשנייה, אם מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בענייננו לא הייתה מחלוקת כי היה בסיס להעמדה לדין (עמ' 6 להודעת הערעור), ועל כן זכאותם של המערערים לפיצוי תיבחן במסגרת העילה השנייה, היינו, אם התקיימו בעניינם נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

במשך השנים פורשה עילה זו באופן מרחיב באשר לנסיבות שיבואו בגדרה. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' זמיר בעניין רייש (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 496 (1997)): "לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על-מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון ועוד. יש הקוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם".

אכן, עילה זו מעניקה לבית-המשפט שיקול דעת רחב ביותר בבואו להכריע בדבר פיצוי נאשם שזוכה בדין (ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 457 (2002)). יחד עם זאת, ואף שאין מדובר ברשימה סגורה, מקובל לחלק את הנסיבות הבאות בגדרי עילה זו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם, שהינן חיצוניות למשפט (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 118 (2002)). 

בבחינת נסיבות שעניינן הליכי משפט יבואו התנהלות בזדון או ברשלנות ברורה מצד התביעה, בהגשת כתב-אישום בהיעדר אינטרס ציבורי לכך או כשעצם ההעמדה לדין נבעה מרדיפת המערער או מניסיונות להתנכל לו (ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 08.01.2007)). אופי זיכויו של הנאשם (או "טיב הזיכוי") עניינו בשאלה אם הנאשם זוכה זיכוי מוחלט או מטעמים טכניים או מחמת הספק בלבד. הדעה הרווחת היא כי כאשר אין מדובר בזיכוי מוחלט, יהיה זה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם (וראו לעניין זה: טוויל, בעמ' 460). קבוצת הנסיבות השלישית נוגעת להשפעת ההליך על הנאשם הספציפי, כגון: פגיעה בבריאותו, פגיעה ביחסיו עם משפחתו או נזק כלכלי שנגרם לו. נהוג לומר כי ההתחשבות בנסיבות אלה מקורה במידת הרחמים (ראו לעניין זה דברי השופט י' טירקל בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505 (1999))".

יש לזכור, כי ההליך הנוכחי הוא הליך של ברירת משפט. הנאשם נקנס בגין מעשיו הלכאוריים אך בחר להישפט שכן סבר שאינו אשם בדינו ולא ביצע את המיוחס לו.

על כגון דא נאמר בע"פ 1382/00 עמית בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, 719 –

"זכותו של אדם לבחור במשפט ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה, ואולם הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה, כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה, והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית, כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו. לעומת זאת במקרים שבהם זוכה הנאשם זיכוי "טכני" מחמת היעדר הוכחה, כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי, או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה, הרי ככלל ובהיעדר נסיבות חריגות, כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו. זוהי בעינינו נוסחת האיזון הראויה בין זכותו של אדם להגנה במשפט לבין האינטרס הציבורי. אם לא נאמר כן, עלולים אנו לעודד התדיינות ולסכל את מטרת המחוקק לפישוטם ולקיצורם של הליכים בעבירות תעבורה כחלק מהלחימה בעבירות תנועה"

בנסיבות הזיכוי בדוננו, לאחר שבחנתי את כלל הנתונים שבפני, סבור אני, כי יש מקום לקבל את בקשת הנאשם.

אין מקום לקבוע כי במקרה דנן לא היה כל יסוד לאשמה. עם זאת, לגישתי, קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את שיפוי הנאשם בגין הוצאות עדיו.